האויב שבינינו: הדרך לוורטבאד רצופה כוכבי תוהו

השאלה נשלחה ונענתה בשבוע שלפני הפרק שכאן.

לאחר שתסגרו כל עניין אחר שנותר לכם באברהיים, מחר השקם בבוקר תצאו למסע ארוך צפונה, אישים בעלי חשיבות שהולכים לעשות צרות בערים אחרות. בעודכם מתכוננים לצאת, אתם מבינים שזוהי הפעם האחרונה שתראו את אברהיים למשך החודשים הקרובים, ומשהו בלבכם רומז, שאולי זו אפילו הפעם האחרונה. מריאן אומנם רגילה להסתובב בין ערים בשנתיים האחרונות, אבל אברהיים היא מהמקומות היחידים אליהם נקשרה; בשביל בריוש ואגנס, זה כמובן הבית.

לפני חודש, אפילו לא תארתם לעצמכם שתמצאו את עצמכם בנקודה הזו, כשענייניכם חשובים מספיק כדי לדרוש את נוכחותכם במקומות אחרים באימפריה, ופתאום ההחלטה לעזוב נראית פתאומית ומיידית. אבל היא גם סופית.
מה הדבר באברהיים שתתגעגעו אליו יותר מכל? אולי זה מישהו, משהו, אירוע שנתי, משהו במזג האוויר, או באווירה המקומית. אולי זה משהו שאתם מתגעגעים אליו כבר עכשיו, או משהו שרק בעוד שבוע פתאום תבינו שחסר לכם.

בריוש

בריוש יתגעגע בעיקר למחסן הנטוש מאחורי ה-tanners.
לא בגלל כמות צואת הפרות שמגרפים לשם מהרחוב כל שבוע.
לא בגלל הפושעים, המסוממים, העכברושים או הדגים.
לא בגלל ריח העור הישן שנדבק לבגדים שלך אם אתה רק נכנס לשם.

אלא בגלל שפעם פעם, לפני כמעט 10 שנים, עמד שם הבית שבו איבד בריוש את משפחתו לכוחות הכאוס. מאז שהצטרף לכוחותיו הקדושים של סיגמאר, בריוש מבקר שם באדיקות כל וולנטאג בלילה, כדי להתפלל לסיגמאר לכוח להוקיע את כוחות התוהו מהאימפריה. ואולי נזרקות איזו מילה או שתיים למור, שידאג למשפחה שלו, איפה שהם לא נמצאים.

מריאן

מאריון תתגעגע למעגל האדום, מעגל ה-Agitators של אוורהיים. היא לא לגמרי מסכימה עם הפוליטיקה שלהם – היא חושבת שהם קצת מגזימים בדברים מסויימים, כמו למשל הטענה שלהם שאין בכלל כאוס וזה הכול המצאה של האצילים כדי להפחיד את ההמונים ולשמור אותם כנועים – אבל היא ממש נהנתה לשבת איתם כל ערב Festag, להפסיד לכריסטופ בכוונה בשחמט, כי הוא כל כך גאה ביכולות המשחק שהוא למד מאבא שלו שאין לה לב לנצח; ללגום ממרק הפועלים המפורסם של ג'רמי – אחלה תפוחי אדמה, אבל הוא קצת מפריז בכוסברה – בזמן שיוהנס מספר להם חדשות ממעשה הדיכוי האחרון של האצולה את העם; לעזור לחברה קצת עם כמה קסמים קטנים – הסוודר של מרטין מתפרק ברמה כזו ש-law of form כבר לא כל כך עוזר, זה כבר יותר fault מ-form; וכמובן לפעמים להחליף מבטים שקטים עם רמרכט – קשה להבחין מתחת למסיכה, אבל הוא מבין. הם ממש יחסרו לה ב-festag הבא.

אבל לפחות המעגל איתה ברוחו – לבקשתם, היא לקחה מהם חופן חדש של פמפלטים, ישר מהדפוס, שמסבירים את עוולותיהם של האצולה והמלוכה באשר היא, וקוראים למהפכת פועלים שתשיב את הכוח לידיים הנכונות. אנחנו בוודאי לא נכנס לצרות אם מאריון תתחיל לחלק את הפמפלטים האלה ברחובות מדנהיים, נכון?…

אגנס

הלהבות כובו, ואגנס התהלכה בזהירות במה שהיה הבית שלה. פה ושם עדיין אפשר היה לזהות צרורות עשבים ששרדו איכשהו את האש, צנצנות מפוחמות עם אבקות וגרגרים שהותכו לגושים חסרי צורה, וקרעי נייר ועור שהיו ספרי מתכונים, או חשבונות.

כשסביבה קורת עץ מתפוררת, עלה באפה ריח-פנטום של מרקחת מנגוסטין, ניסוי מסקרן בטיפול ביבלות, עבור מר קולדהאף המסגר. מצב היבלות לא השתפר, אבל לפחות את הכתמים הורודים הגדולים שהתפשטו על גופו היא הצליחה להסיר, ואיכשהו הם הפכו את האסון לבדיחה משותפת. דלת ארון מתנדנדת הביאה לאוזניה את זכרון החריקות שעשה מתקן ההליכה שהיא ולודוויג בנו לריינר הצעיר, שנולד עם רגל עצלה; חריקות שהיו שניות בצרימתן רק לצווחות של אמו, שפתאום מצאה עצמה נאלצת להשגיח על ילד פרא שרץ לכל מקום. עיניה נחו על פיסת עץ חרוכה שנשארה תלויה על הקיר, ואפשר היה עדיין להבחין בפרטים העדינים של ינשוף שנחרטו עליה במומחיות, מעל המילים – שהושחרו כליל, אבל היו ברורות בעיני רוחה של אגנס כביום כתיבתן – "אגנס ההוגנת – מרקחות, תחבושות ומרפא לגוף (ולנפש)". הוא ידע לעשות קסמים עם חתיכת עץ, לודוויג שלה.

כאן – שולחן אבן שנותר עומד במרכז הסלון השחור – היה לודוויג משייף את שאריות העץ שנותרו מבית המלאכה, בשביל הפסלים הקטנים שלו. פה – מדף חצוב בתוך קיר הבית, עליו מונחים בשורה מסודרת כמה תריסרי פחמים – פה הוא סידר אותם, בהגיון עלילתי כלשהו שהיה ברור רק לו. וזה…אגנס הרימה גוש פחם קטן שהיה על מעמד אבן משלו. זה הפסלון שיצר עבור קרולין. הוא לא דיבר מהרגע שלקח את העץ הגולמי לידיים ועד שהפסל היה גמור ומשויף.

אגנס מצאה צנצנת קטנה באחד מהארונות, שמה בה את הפסל והכניסה לאחד מכיסיה, ובמבט אחרון אל מה שנשאר מהבית בו בילתה את כל חייה הבוגרים, יצאה אל רחובות אברהיים.

Bookmark the permalink.
  • שלחו לנו מיילים לכתובת gamadim ב-roleplay.co.il
    אנחנו קוראים כל מייל, לחלקם אנחנו עונים ישירות, ואחרים אנחנו מקריאים בשידור.