פרק 116 – מסופוטמיה: שדים ומלכים

(הורדת הפרק)

ממשיכים את השיחה עם גיל ברגר (חלק א' כאן)

1:00 איך האלים נראים ומתנהגים
למאשתו היא ישות על-טבעית שאוהבת להיטפל לתינוקות ונשים בהריון.
למאסו – הפסלים הגדולים של ספינקסים אשוריים.
המלך סרגון

7:00 שדים זה לא בדיוק שדים
"שדים" לצורך העניין זה כינוי כללי לישויות שהן על-טבעיות, אבל לא אלים.
טקסים מאגיים מסוימים יכולים לגרום להם להתנהג באופן מסויים.

9:00 מיקום ומטאפיזיקה
ערים מובדלות באופן ברור מהארצות הפראיות סביבן.
דיברנו לא מעט על ערים ודברים מעניינים שנוגעים להן, בפרק על ערים בדיוניות.
כל העולם הנסתר, של דברים שאינם אנושיים, היו תחת מטריה אחת – אין הפרדה בין "מאגיה" לקסם "קדוש".

12:00 כוהנים ואנשים קדושים
דת אינה ציבורית – יש טקסים ציבוריים, אבל עיקר עבודת האלים נעשית בנפרד.

17:30 סדר חברתי
אוסף של ערי מדינה שנאספות תחת מלך מרכזי, ומתפרקות מחדש אחרי כמה דורות, שוב ושוב.

20:50 חוקי חמורבי
חוקי חמורבי – מערכת חוקים פומבית ראשונה? או פרופוגנדה כדי לתת רושם טוב לאוכלוסיה?

26:40 אמונה פוליתאיסטית
האלים פשוט שם – אתה סוגד לאלים שונים בזמנים שונים ועבור סיבות שונות, בהתאם לתחום ההשפעה של האל. ויכולים להיות כמה אלים שחולקים תחום השפעה.
עולם המערכה אברון

29:55 אידיאולוגיה מלכותית
לצאת למסע מלחמה!

32:50 סיכום וסיום
קבוצת פאת'פיינדר ישראל בפייסבוק
הקלטת משחק חרון הצדיקים

33:40 חדשות ועדכונים
פריטון ב-23.6, בחינם! אבל הרשמו למשחקי התפקידים כדי להבטיח את מקומכם.
גריפון 2015, ב-16.7. הרשמו למשחקים!
דרקוניקון, 13.8. הרשמו להריץ משחקים!
שורפים משחקים, ב-icel.me
Two Players and Up, הפודקאסט של הקומיקס שלנו. הרשמה דרך iTunes או ברסס.

Bookmark the permalink.
  • יהב

    הרה לא בגדה אף פעם בזאוס

  • יהב

    למען האמת.ביהדות יש אלים אחרים חוץ מאלוהים אבל אסור לסגוד להם

  • גיא אבו רעואל קאפח

    כמה הערות לפרקים על מסופוטמיה:
    1) אני לא רואה בעיה בסינקרטיזם בעולמות פנטזיה. אם העם הפלצ'קיסטני פתאום מחליט לאמץ את האליל המוצ'קיסטני "גרפיל" שהוא אל של מלחמה וביזה, אז יש כמה אפשרויות: האחת היא שהם פשוט מכירים אל חדש שהיה קיים קוסמולוגית כל הזמן (אחרי הכל, האימפריה המוצ'קיסטנית עבדה אותו 287 שנה). השניה היא שנוצר אל חדש יש מאין בזכות האמונה של המאמינים שלו. האפשרות השלישית היא שמדובר באליל שקר שלא באמת קיים (וזה לא אומר שום דבר לגבי הכוחות של הכהנים שלו או מידת האמונה בו). והאפשרות הסבירה ביותר היא שהם קצת שינו את השם ואת הדרך בה הם תופסים את אל המלחמה הפלצ'קיסטני "דוכדוך". ואכן דיברתם על כך קצת יותר בפרק 116.
    2) ההערה על המלכים שהתיימרו להמציא את הכתב הזכירה לי שהאמנו (אולי נכון יותר לכתוב חמנו), המלך של עיר-המדינה אוריק באתאס קרא לעצמו "האריה של אוריק, מלך העולם, מלך ההרים והמישורים, המלך הגדול, המלך האדיר, מלך העולם", כשקראתי את זה חשבתי "סוף, סוף, מלך בעולם פנטזיה שמתייחס לעצמו כפי שמלכים במזרח הקדום באמת התייחסו לעצמם – כל מלך של עיר מדינה מושתנת קורא לעצמו מלך העולם".
    3) בנוגע ליחס בין האלילים ובין הפסילים אני פשוט אצטט מספרו של יאיר לורברבוים "צלם אלהים" (אמ;לק: יש קשר של זהות ושיתוף אונטולוגית בין האליל ובין הפסל שלו, כך שהשפעה על אחד תשפיע גם על השני):
    מהו "צלם"? צלם הנו eikon, סוג של יחס העומד ביסוד מרביתם של פולחני הצלמים שרווחו ברחבי העולם העתיק. יחס זה חל על שני עצמים מוחשיים שיש להם דמות משותפת. על בסיס העובדה שאובייקט (פרוטוטיפ) משתקף בדמותו, מבטא היחס "צלם" (או "דמות") את התפיסה כי האובייקט *נוכח* בדמות. אין פער אונטולוגי מוחלט בין הצלם לבין מה שהוא מייצג. ברם, הפרוטוטיפ איננו זהה אונטלוגית עם דמותו. את הצלם ניתן לתאר כאקסטנציה של הפרוטוטיפ, השומרת גם על קיום "נפרד" ממנו. לפי אותו היגיון, אין פער אונטלוגי מוחלט גם בין צלמים שונים של אותו פרוטוטיפ. גם ביניהם שוררת זיקה עצמותית, שהרי הם אקסטנציות או "איברים" של אותו אובייקט…
    את פולחן הצלמים אין להבין ברוב המקרים כמבוסס על תפיסה פטישסיטית לפיה האלוהות וצלמה, חד-הם. עם זיהויו בצלמו הכירו המאמינים בתרבויות אלו כי יש לאל קיום נפרד: בשמים, בשאול או במקומות מרוחקים וסמויים אחרים. המונח "אקסטנציה" הולם גם תופעה דתית זו. השימוש הרווח ביותר בצלמים היה אכן לצרכים פולניים. הסיבות לכך ברורות: הצלם מנכיח – כאן ועכשיו – את מה שבלעדיו הנו בדרך כלל רחוק ונסתר, וכך יכולים המאמינים לחוש בקרבתו. מאחר שעם האל מוטענים בצלמו גם כוחותיו, שימשו צלמים גם למטרות מאגיות. הגם שהיו תרבויות שבשעת חניכתו נקטו כלפי הצלם פעולות ריטואליות, לא הן שהיוו את הגורם המכריע, או למצער היחיד, להנכחת האל וכוחותיו בו. האל שוכן בצלמו בעיקר בשל הדמיון התבניתי ביניהם [בהערת שוליים כותב המחבר: “הורוויץ מדגיש בין השאר, את חשיבותה של צורת הפסל להנכחת האל בתרבות המסופוטמית. מקורה של הצורה ואופן עיצובה, הוא מטעים, הוא מן האלים עצמם"].
    השימוש בצלמים איננו מתייחד להנכחת אלוהויות עלי אדמות. לפי תפיסת הצלם שתוארה לעיל ניתן להנכיח כל אובייקט בצלמו. ויליאם הלו מציין דוגמה מאלפת במיוחד ממסופוטמיה מראשית האלף השני (1900 לערך) לפנה"ס. הוא מתאר פרקטיקה של "מכתבי תפילה" שבאמצעותם התקשרו בני אדם עם האלים, הנוכחים במקדשים בצלמיהם. מכתבי תפילה היו הדרך הזולה לעבוד את האלים. הדרך המעולה, אך לאין ערוך יקרה יותר, הייתה הצבת צלם של העובד עצמו שעליו חרוטה התפילה לפני צלמו של האל במקדש. שני הצלמים, המשמשים כאקסטנציות של האל ושל עובדו, מאפשרים אפוא את קיומו המתמיד של הפולחן. כך מצוי המאמין במצב של עבודת אלוהים (תפילה) מתמדת. ואכן היו מקדשים במסופוטמיה שבהם נעבד צלם האל (גם) באמצעות צלמים של מאמיניו, שנכחו במקדשים דרך קבע. דוגמה אחרת לשימוש שנעשה בצלמים של אובייקטים לא-אלוהיים היא פרקטיקות של ענישת בני אדם באמצעות הפגיעה בדמותם [למשל-וודו]…..
    את "הרציפות האונטולוגית" שבין האידיאה לבין העצמים המוחשיים העשויים ב"דמותה" מסביר אפלטון, בין השאר, באמצעות הצירוף "נטילת חלק". מכמה קטעים בדיאלוגים האפלטוניים עולה כי האידיאה היא דפוס או תמונה, כלומר תבנית (קונפיגורציה) אידיאלית (ולאו דווקא יש מופשט מכול וכול). לשון אחר, לפי אפלטון, האידיאה נוכחת במובן-מה בהשתקפויותיה הגשמיות.

    4) יתקן אותי גיל ברגר, אבל מלבד פנתאון האלים, תרבויות מסופוטמיה החזיקו בתפיסה אנימיסטית – הם האמינו שיש "רוחות" בכל מקום, יש רוח לכל צמח וצמח, ולאבנים ולנהרות. לכל אובייקט בעולם היה גם ייצוג מטא-פיזי שניתן היה להשפיע עליו או להיות מושפע ממנו באמצעים מאגיים.
    5) זה מוביל אותי לענין הכישוף, האלים המסופוטמיים הם מכשפים אדירים – חלק גדול מכוחם נובע מכך שהם שולטים בכישוף, האלים אינם מעניקים כשפים, אלא רק את הידע כיצד להשתמש בהם (משמע – הכישוף הוא כוח חיצוני לאלים עצמם).
    6) אמנם הפולחן במקדשים היה עסקם של הכוהנים בלבד רוב הזמן, אולם עדיין נפוץ פולחן עממי, בין בשימוש בתרפים – פסילים קטנים שהיו בבית, ובין בהקרבה במזבחות פרטיים (אני לא יודע אם פרקטיקה זו הייתה נפוצה במסופוטמיה עצמה, אבל זה בהחלט היה נפוץ בארץ ובסביבתה).
    7) הזכרתם קצת את הפולחן בבית המקדש בירושלים. אמנם עבודת הפולחן הציבורית, הרוטינית, לא הייתה פומבית בדרך כלל אלא באמת נחלתם של הכהנים בלבד. אולם בהחלט היה מקום לקורבנות יחיד שאנשים היו מביאים לבית המקדש ואפילו יכלו לשחוט בעצמם. במועדים כמובן (שלושת הרגלים, יום כיפורים) עבודת הפולחן בוצעה על ידי הכהנים אבל כל העם יכול היה לראות את חלקה. כמו כן, אפילו בתקופת בית המקדש (וכל שכן לפני בנייתו) היו נפוצים מזבחות פרטיים שאנשים הקריבו עליהם קורבנות. התנ"ך קורא להם "במות" ויוצא כנגד פרקטיקה זו, אבל למרות שיש נטייה לקשור את הבמות לפולחן אלילים, הרי שברור שחלקן היו מזבחות שהוקדשו לה'.

  • שלחו לנו מיילים לכתובת gamadim ב-roleplay.co.il
    אנחנו קוראים כל מייל, לחלקם אנחנו עונים ישירות, ואחרים אנחנו מקריאים בשידור.