מכרה פנדלבר האבוד 2 – רטובים במאחז הגובלינים

PhandelverBanner

שלושה שחקנים מתחילים ומנחה משופשף אחד משחקים את "ערכת המתחילים" של מבוכים ודרקונים (מהדורה 5). אזהרה: מתאים לבוגרים.

המנחה: ערן
לפי סדר הליכה:
יוזפינה (שני), לוחמת דם-דרקון כסופה וקשוחה בעולם שמזלזל בדמי-דרקון
ב.נ. באראנוס (ברק), כושף זוטון ששורף ומשמיד בקלות, אבל בכלל היה רוצה להטיל קסמים עדינים ומדויקים
אוזריק (ירון), פלאדין גמד שחזר מגלות עצמית עם גישה קודרת ונחושה


הרשמו ל-RSS של גרסת האודיו, שמשתחררת בערך שבוע אחרי הפרק ביוטיוב.

השאלה השבועית מהפעם שעברה:
אתם עומדים להיכנס למערה חשוכה, מאורתם של גובלינים בני בליעל משבט Cragmaw; נראה שלמנהיגם, דובלין מגודל בשם קלארג, יש עניין מסויים בגמדים שנושאים מפות. מים זורמים מתוך המערה, לא יותר ממטר רוחב, בקושי נחל, אבל מספיק כדי שהרעש העיקרי המהדהד מתוך המערה הוא מים זורמים. וזה גורם לכם להזכר…
ספרו על הפעם האחרונה בה הדמות שלכם היתה במצב בו היא שומעת מים זורמים, וחשה רגש כלשהו: חשש, הקלה, או סלידה (לבחירתכם). איפה זה היה? למה דווקא הרגש הזה?

ננסק

זה מצחיק, אבל הפעם האחרונה בה שמע ננסק רעש של מים זורמים, לא היתה מוקדם יותר בבוקר, כשיצא מהמאורה הזו.
זה היה כמה שעות לאחר מכן, כשהוא ופויפכס ישבו על גזע עץ, כמה מאות מטרים במורד זרם המים הזה, מנסים לצוד צפרדעים בשביל ארוחת צהריים. וננסק חש סלידה.
לא מהצפרדעים, מה פתאום – צפרדעים זה אחלה, במיוחד כשלוחצים חזק כדי להוציא את המיץ – אלא מהדברים שפויפכס אמר.
"הכי כיף זה אש!!" אמר פויפכס. "להעביר דברים, זה הכי כיף! שום דבר לא יותר כיף מזה!"
"אולי צפרדעים?" הציע ננסק.
פויפכס חשב על זה לרגע.
"לא!" הוא נד בראשו בעוצמה עזה, מבעית סנאים על העץ ליד. "הכי כיף זה אש!"
ננסק השתתק, ונשאר שותק עד שחזרו למארב, בסביבת הסוסים המתים. אש זה איום ונורא, שום דבר לא מפחיד יותר מאש. עד אותו בוקר הוא חשב שפויפכס הוא בחור נחמד… אבל הסתבר שמדובר באהבל מסוכן שאוהב אש, מכל הדברים. מאוד הוקל לו כשהגמד הזועף ניפץ את ראשו של פויפכס לשלושה חלקים שווים, בהנפה מלמטה.
וכשהדרקונית הכסופה הענקית התקרבה אליו והתכוננה לנשוף – הוא היה בטוח שסופו יגיע בלהבות מחרידות. לשמחתו, סופו הגיע בקפאון מרענן! וזה גם לא היה סופו! איזה יום מעולה זה בינתיים.

אוזריק

הפעם האחרונה שאוזריק שמע מים זורמים הייתה בדרך לעיר הגדולה, בגשר מעל נהר הנקיבור, שמפריד בין טרטוריית גמדי הגבעות לבין העולם החיצוני. אפילו כשגורש מהשבט, הוא לא דמיין את עצמו חוצה את הנהר – מעטים הגמדים שעושים כך – סוחרים ולוחמים, ותמיד כשהם חוזרים מסתכלים עליהם בעין קצת עקומה.
הם… שונים באיזשהו מובן. רק עכשיו כשעמד בין עמודי האבן החוצצים בין הדרך לגשר הבין כמה זה מוזר. הרי גמדי הגבעות לא היו שבט מבודד, והיה נהוג לראות סוחרים משבטים אחרים ואפילו גזעים אחרים מסתובבים בין השווקים ובעלי המלאכה. אז למה גמדים שחצו את הנהר נראו שונים כשהם חזרו?
אוזריק רצה להתקדם ולחצות את הגשר, אבל רגליו מיאנו לזוז. ידיו אחזו בעמודי האבן, הוא היה צריך לגייס את כל כוח רצונו ע״מ להפסיק להתמך בהם – התמונה שקפצה לאוזריק לראש היא של גמד זקן שמפסיק להתמך במקל ההליכה שלו, ונזכר בשרירים ששכח לפני עידן ועידנים.
עוד צעד, ועוד צעד, והנחישות של העשור האחרון החלה לחזור אליו. ההיסוס נעלם, ולפני שהבין מה קרה, כבר היה בגדה השניה, מבלי אפילו להביט לאחור.
אוזריק הבין סוף סוף מה היה שונה באנשי השבט שחזרו מהניכר – לא היה פחד בעינהם. הוא המשיך בדרך לעיר, שורק לעצמו.

Bookmark the permalink.
  • שלחו לנו מיילים לכתובת gamadim ב-roleplay.co.il
    אנחנו קוראים כל מייל, לחלקם אנחנו עונים ישירות, ואחרים אנחנו מקריאים בשידור.